פרק 2 :: שמורת הטבע פאראקאס וקוסקו

בסך הכל שהינו בלימה שלושה לילות. הלילה הראשון היה מיד כשהגענו, הלילה השני היה הסייפא של סיפור הסביצ'ה (שלאחריו עוד חזרנו לנמל התעופה כדי להביא את המוצ'ילה שלי), נותר עוד לילה אחד להזמנה, ולאחריו כבר רצינו לנסוע לקוסקו. כיוון שמיצינו את אלמנט האכזבה מהבירה, פינינו לנו יום שלם ונסענו (טיול מאורגן L) לשמורת הטבע פאראקאס (Paracas), הממוקמת על קו החוף הפאסיפי של פרו, מעט דרומית לפיסקו (Pisco). זוהי שמורת טבע ימית - כלומר, ים של כסף לטיול של יום אחד. או שאולי זה בגלל שיש בה ים של חיות ים? לא בטוח.
עוד בארץ המליצו לנו להגיע לשם, המקום מכונה 'גלאפאגוס לעניים' ומאד מומלץ למי שלא מתכנן להגיע לגלאפאגוס המקוריים (עניין פעוט של להגיע לאקוודור ואז עוד 2500 דולר בשביל שבוע באיים). אני לא בטוח כמה מגוונת אוכלוסיית בעלי החיים בגלאפאגוס, בפאראקאס יש מגוון יחסית מצומצם של בעלי חיים (אבל המוני יחידות מכל סוג): שקנאים, כלבי ים, פינגווינים, ציפורי גואנו ו...   גואנו. את השקנאים אפשר לראות בקלות עוד לפני תחילת השיט (שיט של שעתיים-שלוש הוא הסיור כולו), כבר על קו המים:

למי שאינו מתמצא, גואנו הוא פשוט קקי של ציפורים, ובאזור פיסקו ספציפית בקקי של ציפורים מסוימות, שזכו לשם 'ציפורי גואנו' בשל תפוקה גבוהה במיוחד או איכות גבוהה במיוחד, לא התעמקתי בנושא.

בימים שלפני הדשן הכימי, השתמשו במקורות טבעיים על מנת לדשן את השדות, וגואנו נחשב למקור מצוין, העיר פיסקו היתה מקור ייצוא גואנו לעולם כולו. מאז, כאמור, עברו לדשן כימי ומה שנשאר באזור זה קצת שרידים מהנמל של המאה ה-19 וכמות עצומה של גואנו ובעלי חיים.

עוד דבר בולט שם בשמורה הוא הכיתוב על החולות, מעין הטבעה ענקית-ממדים על צלע הר שאותה כולם רוצים לראות:

אני לא ממש התלהבתי, גם רעות לא, ובזה חתמנו את עניין הציורים על החולות (וחסכנו לעצמנו את הטיסה מעל קווי נאסקה). לעומת זאת, כלבי ים זה אחד הדברים החמודים ביותר עלי אדמות, פשוט אי אפשר להפסיק להתלהב מהם!

אחרי שסיימנו בשמורה ולפני שחזרנו ללימה, חלק מהטיול מאורגן היה ביקור ביקב אורגני, כולל טעימות. אלכוהול חינם, לא נרד מהאוטובוס? ברור שנרד. ובכן, אמצו את הזיכרון ונסו להעלות על הלשון את הטעם של תירוש אדום. עכשיו נסו שוב, ואת הטעם של תירוש לבן. הצלחתם? מצוין. עכשיו תחשבו על הטעם שלהם כשהם מתקלקלים - וקיבלתם יין אורגני פיסקו-סטייל. לזכותם ייאמר שהם מוכרים בקבוק של 4 ליטרים במחיר מצחיק של 30 שקלים, כנראה שגם הם יודעים מה הם מוכרים.

***

אחרי שחזרנו ללימה, כל מה שנשאר לנו בעיר הזו זה למצוא כרטיסים החוצה, לכיוון קוסקו. אוטובוס זו האופציה הזולה, אז נסענו בו. 18 שעות בתנאים של מחלקת עסקים (מושבי עור, ארוחות נחמדות, סרטים), אבל בסופו של דבר - זה אוטובוס. אפילו שיש בו שירותים, אפילו שיש בו מזגן, זה 18 שעות בישיבה, ועל אף ניסיון עשיר (צבאי ואזרחי) בשינת אוטובוס ערבה, זה לא ממש עבד לי. באזורים שבהם היתה קליטה סלולרית היה גם שירות Wi-Fi באוטובוס, שזה מאד מלהיב בשביל מי שרגיל לקבל לפחות פעמיים בשבוע חררה באוטובוסים של אגד (ואז חזרתי לארץ וגיליתי שבקווים הבינערוניים של אגד זה גם כן הופעל, שזה ממש נחמד).

במבט מרחוק, קוסקו נראית כמו גוש בלאגן אחד גדול, שלא השתנה כבר מאות שנים. מדובר בעיר בגובה 3300 מטרים מעל פני הים, שעל פי מסורת האינקה ממוקמת בדיוק בטבור האדמה. על אף הקור היחסי, החוסר בחמצן (הליכה של 100 מטרים מחייבת מנוחה של רבע שעה) ואווירת הבלאגן, לא לשווא נחשבת קוסקו לבירת המוצ'ילרוס בדרום אמריקה (בוודאי אלו הישראלים). מרגע הירידה מהאוטובוס יש מין קסם כזה שהעיר מהלכת עליך, אין ממש דרך להסביר אותו זולת התאהבות של ממש בעיר וביופיה. איך אפשר שלא להתאהב, כשהפקחים העיורניים מסתובבים על סגוויי, ועל עמודי התאורה בכיכר המרכזית יש דוגמאות של דובונים?

פאתי קוסקו המבולגנים

למעשה, לב העיר לא השתנה מאז ימי הכיבוש הספרדי, הבתים הם דו-קומתיים לכל היותר, בנויים מלבנים אדומות, ובכיכר המרכזית היפה ישנה קתדרלה מרשימה ובה ציור הסעודה האחרונה עם טוויסט מעניין - על השולחן מונחת גם מנה של שרקן צלוי, מנה מקובלת בקרב בני האינקה.

הכיכר המרכזית של קוסקו

בכלל, קוסקו היא ההיפך מלימה - עיר מסבירת פנים לתייר, בכל מטר יהיו חמישה רוכלים שיציעו לך לקנות משהו - גראס, מזכרות, שתייה, חטיפים - יש הכל ורק צריך לבחור. כולם מאד אדיבים לתיירים, מבינים שזהו מקור ההכנסה העיקרי שלהם. פרו ככלל אינה מדינה זולה למטייל, מחירי הלינה גבוהים מאד ביחס לשכנותיה בהן ביקרנו (בוליביה וארגנטינה), אבל מחירי האוכל ברצפה. כמה ברצפה? גריל בשרים זוגי בכ-80 ש"ח, כולל צ'יפס, סלטים ושתיה. כמובן שהזמנתי (ואכלתי את כולו לבד):

אם יש שם מסיבות - יש שם ישראלים. כלל ברזל בעולמנו הקט. קוסקו מלאה ישראלים, כמעט בכל מקום אליו תכנס תשמע מישהו מדבר עברית. ככלל, לא ישנו במלונות 'של ישראלים' - אלה שפופולריים בקרב ישראלים נוטים להיות רועשים בצורה מחרידה, ואלו שנמצאים בבעלות ישראלית יקרים הרבה יותר מהשאר, כנראה כי הבעלים יודעים שישראלים מחפשים את תחושת הבית. אותה תחושה שמובילה אנשים לחפש את החומוס הכי טוב בקוסקו, הטחינה הכי טובה בקוסקו והקפה השחור הכי טוב בקוסקו - באמת שלא הצלחתי להבין את זה, לא חציתי את האטלנטי כדי לאכול חומוס, יש לי מספיק מזה ברמלה. לעומת זאת, סטייק אלפקה דווקא כן שמחתי לטעום - היה לזה טעם קל של כבש ותחושה כללית של בקר, וזה היה מאד נחמד- אם כי, בתור ארגנטינאי וקרניבור, אני מוכרח לציין שבפרו ממש לא יודעים להתייחס לבשר בצורה ראויה, וברוב המקרים מקבלים משהו בין סוליה וקרש.
יומיים בילינו בקוסקו, מנסים להתרגל לאוויר הפסגות (לא קל, כאמור) וקונים מזכרות מכל מיני סוגים, שיהיה מה לשלוח הביתה. תוך כדי, סגרנו גם את העניין ה'פעוט' שלשמו הגענו לקוסקו מלכתחילה - הטיול למאצ'ו פיצ'ו. בפרק הבא, כמובן.