איך להתחיל לתאר את הטיול הזה? לא יודע. בסוף, זה פשוט חלום שהתגשם. על כל מקרה שלא יקרה - נתחיל בהתחלה.
ביום רביעי שרבי של אוגוסט רעות ואני לקחנו את התרמילים ועשינו פעמינו נתב"גה, אל המקום ששימש לי בית שלישי בשנים האחרונות, שביליתי בו כמה מהשבתות הקסומות ביותר של ילדותי, וגם המקום שבו הכרנו- אבל כל זה בסיבוב אחר, באמת שיש הרבה מה לספר.
בניגוד בולט להמוני בית ישראל שטסו לשבוע איכותי בבולגריה/טורקיה/מקומות שקר-כלשהם עם בריכה וקזינו, רעות לחודשיים, אני לחצי שנה.
אפשר לומר עליהם הרבה דברים, על אוכלי הצפרדעים האלה, אבל אם בטיסת לילה יש מזנון חופשי של סנדוויצ'ים, שתייה וארטיקים של האגן-דאז, הם כנראה יודעים משהו שאנחנו לא. אחרי טיסת לילה הגענו לבואנוס איירס, שם ציפתה לנו המתנה מורטת עצבים של 12 שעות עד טיסת ההמשך, מלוות בידיעה המשמחת שהמוצ'ילה שלי משוטטת לה ברחבי נמל התעופה שארל דה-גול... בסוף הגענו ללימה. בניגוד להרבה ערי בירה אחרות (וגם סתם ערים) בהן ביקרתי, זו עיר שתמיד גורמת לך להרגיש לא-רצוי, דחוי, מיותר בנוף. אני לא יודע לשים את האצבע במדויק למה, אבל האווירה הכללית שהעיר משרה לא נעימה. זו עיר מכוערת אבל נקייה, בלי אף בעל חיים משוטט לרפואה- אני חושב שזו הגדרה מדוייקת של עיר עצובה. אבל לא על רק עצב התכנסנו לדבר כאן, אלא גם על אוכל, וכמה שיותר אוכל - יותר טוב.
רעות אוהבת סביצ'ה, מדורג אצלה מקום שני אחרי סושי. אני עד לאותו רגע חיבבתי פלוס, אבל לא מעבר. יותר מדי סביצ'ה סלמון מרושלים באו אל גרוני, במנות קטנות ומחירים שערורייתיים, כדי שאת הקונספט אני אבין. בכל זאת הלכנו לחפש סביצ'רייה טובה, בלימה זה אמור להיות נפוץ כמו פלאפל בתל אביב...
לא קל העסק. לקח לנו שעתיים ומשהו הליכה להגיע לארבע מסקנות חשובות: א. הרחובות בלימה (וכמו שלמדנו מאוחר יותר, בדרום אמריקה כולה) ממוספרים בשיטה גאונית בה בכל בלוק המספור קופץ ב-100... תחשבו מה היו מספרי הבתים בקצה רחוב הירקון או דיזנגהוף בשיטה הזו. ב. המפה של ה'לונלי פלנט' משקרת, ובגדול ג. המסעדה אותה חיפשנו נסגרה לפני כמה חודשים ד. צריך לאכול. עכשיו.
כבר טיילנו, כל אחד מאיתנו, לפחות בעשר מדינות כל אחד. אנחנו מריחים מלכודות תיירים מקילומטרים, אז כמובן שהצעד הבא היה להיכנס לאחת כזו, ממוקמת במרכז מסחרי בלב אזור המלונות של לימה, עם מרפסת שמשקיפה לאוקיינוס השקט. מה נאכל? סביצ'ה, כמובן. גם מרק דגים, אבל לא לשם כך התכנסנו, אלא לצורך האינצידנט הבא:
האמת? לא ידעתי כל כך איך לאכול את זה (תרתי משמע), חצי קילו דג נא יושב מולה, מולי ניצבת צלחת דומה, משולבת בפרי ים ומאויירת גם כן בתירס הלבן (אנחנו עוד נשוב אליו) ומחוזקת ברוטב שמריח טוב עוד לפני הביס הראשון. ציפיתי לקבל דוגמית קצוצה, וקיבלתי את המקור- להודות על האמת, סערת רגשות הציפה אותי: כעס, זעם, השפלה ויותר מהכל, התחושה הנוראה שרימו אותך ושיקרו לך במצח נחושת, כי פה זו מולדת הסביצ'ה וככה זה צריך להיות, אז איך הם מעזים להגיש את הדברים המוזרים האלו בארץ, ועוד במחירים גבוהים יותר למנה ראשונה מאשר מה שאני משלם כאן על מנה עיקרית? (תשובות חלקיות קיבלתי באיחור של חודשיים, בפוסט אחר). אין מנוס, צריך לנגוס!
...לא, זה לא דומה לשום סביצ'ה שאכלתי לפני כן (או אחרי כן, והיו כמה). דג טרי ועסיסי, קצת בצל, הרבה מיץ ליים וצ'ילי, וקצת ירקות כדי לרענן את החיך. כל כך פשוט, כל כך טעים! על שתי מנות סביצ'ה ושני מרקי דגים (שהיו התחזרות לשמה כי הסביצ'ה משביע ביותר) שילמנו שם משהו כמו 140 ש"ח, כולל שתייה (גם בה ניגע תיכף) וטיפ. הסביצ'ה עצמו עולה בסביבות 40 ש"ח- איפה הפלא דלעיל ואיפה מסעדני הארץ? הימים ימי שיא המחאה, מזל שהסביצ'ה הוריד את הטעם המר של ההשפלה. חדי העין ביניכם הבחינו בתירס לבן ניצב לו ליד הסביצ'ה, ובחתיכת גמבה מעליו- שווים התייחסות. לתירס חשיבות רבה במסורת האינקה, ולכן במנות רבות משלבים אותו. לראשונה פגשתי בתירס לבן כמו אלי לוזון, עם גרעינים בגודל אבי לוזון, אבל לטעום חייבים, לא? ברור שחייבים. הופתעתי לגלות שהוא לא מבושל, אבל לחלוטין אכיל, עסיסי ומתוק כמו בסיפורים, תירס תענוג שהלוואי ואפשר היה למצוא בשווקי הארץ. לעניין הגמבה התמימה: זו לא גמבה! זה פלפל חריף שמשאיר את החלפניו הרבה מאחור- אחרי ששרפתי את הלשון בחריפות המהממת הזו, רק מרק דגים הרגיע את חלל הפה על מרכיביו. המרק עצמו היתה טוב ומשום מה הכיל גם ביצה שנשלקה בקערת המרק- אבל לא ממש הפריעה. אז מה נשאר לנו בארוחה הזו שלא דיברנו עליו? שתייה. רעות שתתה קוקה-קולה, כי ג'אנקי צריך את המנה שלו. אני החלטתי להעז ולנסות אינקה-קולה, המשקה הפופולרי ביותר בפרו (ובפער ניכר מכל מוצר או מותג אחר- על אף שהוא מוצר של חברת קוקה-קולה, המקומיים מחזיקים ממנו כמוצר עצמאי לחלוטין). חששות התחילו לצוף כשקיבלתי את זה:
בעעעע זו מחשבה לגיטימית לחלוטין ברגעים כאלו. אין לי דרך לתאר בדיוק את הטעם, משהו בין מתוק חולני, טופי וסבון כלים, מוגז כמובן. אממה? ממכר. עד היום שעזבנו את פרו, רק אינקה קולה. האמת? מתגעגע גם עכשיו. פרו השאירה בי טעם לעוד, כי קצת מיהרנו לחצות את הגבול הלאה לבוליביה. כל מעללינו- בפעמים הבאות!
ועוד תמונה אחת: הכיכר המרכזית של קוסקו, אולי העיר היפה ביותר בדרום אמריקה - אליה נגיע בפוסט הבא.
אפשר לומר עליהם הרבה דברים, על אוכלי הצפרדעים האלה, אבל אם בטיסת לילה יש מזנון חופשי של סנדוויצ'ים, שתייה וארטיקים של האגן-דאז, הם כנראה יודעים משהו שאנחנו לא. אחרי טיסת לילה הגענו לבואנוס איירס, שם ציפתה לנו המתנה מורטת עצבים של 12 שעות עד טיסת ההמשך, מלוות בידיעה המשמחת שהמוצ'ילה שלי משוטטת לה ברחבי נמל התעופה שארל דה-גול... בסוף הגענו ללימה. בניגוד להרבה ערי בירה אחרות (וגם סתם ערים) בהן ביקרתי, זו עיר שתמיד גורמת לך להרגיש לא-רצוי, דחוי, מיותר בנוף. אני לא יודע לשים את האצבע במדויק למה, אבל האווירה הכללית שהעיר משרה לא נעימה. זו עיר מכוערת אבל נקייה, בלי אף בעל חיים משוטט לרפואה- אני חושב שזו הגדרה מדוייקת של עיר עצובה. אבל לא על רק עצב התכנסנו לדבר כאן, אלא גם על אוכל, וכמה שיותר אוכל - יותר טוב.
רעות אוהבת סביצ'ה, מדורג אצלה מקום שני אחרי סושי. אני עד לאותו רגע חיבבתי פלוס, אבל לא מעבר. יותר מדי סביצ'ה סלמון מרושלים באו אל גרוני, במנות קטנות ומחירים שערורייתיים, כדי שאת הקונספט אני אבין. בכל זאת הלכנו לחפש סביצ'רייה טובה, בלימה זה אמור להיות נפוץ כמו פלאפל בתל אביב...
לא קל העסק. לקח לנו שעתיים ומשהו הליכה להגיע לארבע מסקנות חשובות: א. הרחובות בלימה (וכמו שלמדנו מאוחר יותר, בדרום אמריקה כולה) ממוספרים בשיטה גאונית בה בכל בלוק המספור קופץ ב-100... תחשבו מה היו מספרי הבתים בקצה רחוב הירקון או דיזנגהוף בשיטה הזו. ב. המפה של ה'לונלי פלנט' משקרת, ובגדול ג. המסעדה אותה חיפשנו נסגרה לפני כמה חודשים ד. צריך לאכול. עכשיו.
כבר טיילנו, כל אחד מאיתנו, לפחות בעשר מדינות כל אחד. אנחנו מריחים מלכודות תיירים מקילומטרים, אז כמובן שהצעד הבא היה להיכנס לאחת כזו, ממוקמת במרכז מסחרי בלב אזור המלונות של לימה, עם מרפסת שמשקיפה לאוקיינוס השקט. מה נאכל? סביצ'ה, כמובן. גם מרק דגים, אבל לא לשם כך התכנסנו, אלא לצורך האינצידנט הבא:
...לא, זה לא דומה לשום סביצ'ה שאכלתי לפני כן (או אחרי כן, והיו כמה). דג טרי ועסיסי, קצת בצל, הרבה מיץ ליים וצ'ילי, וקצת ירקות כדי לרענן את החיך. כל כך פשוט, כל כך טעים! על שתי מנות סביצ'ה ושני מרקי דגים (שהיו התחזרות לשמה כי הסביצ'ה משביע ביותר) שילמנו שם משהו כמו 140 ש"ח, כולל שתייה (גם בה ניגע תיכף) וטיפ. הסביצ'ה עצמו עולה בסביבות 40 ש"ח- איפה הפלא דלעיל ואיפה מסעדני הארץ? הימים ימי שיא המחאה, מזל שהסביצ'ה הוריד את הטעם המר של ההשפלה. חדי העין ביניכם הבחינו בתירס לבן ניצב לו ליד הסביצ'ה, ובחתיכת גמבה מעליו- שווים התייחסות. לתירס חשיבות רבה במסורת האינקה, ולכן במנות רבות משלבים אותו. לראשונה פגשתי בתירס לבן כמו אלי לוזון, עם גרעינים בגודל אבי לוזון, אבל לטעום חייבים, לא? ברור שחייבים. הופתעתי לגלות שהוא לא מבושל, אבל לחלוטין אכיל, עסיסי ומתוק כמו בסיפורים, תירס תענוג שהלוואי ואפשר היה למצוא בשווקי הארץ. לעניין הגמבה התמימה: זו לא גמבה! זה פלפל חריף שמשאיר את החלפניו הרבה מאחור- אחרי ששרפתי את הלשון בחריפות המהממת הזו, רק מרק דגים הרגיע את חלל הפה על מרכיביו. המרק עצמו היתה טוב ומשום מה הכיל גם ביצה שנשלקה בקערת המרק- אבל לא ממש הפריעה. אז מה נשאר לנו בארוחה הזו שלא דיברנו עליו? שתייה. רעות שתתה קוקה-קולה, כי ג'אנקי צריך את המנה שלו. אני החלטתי להעז ולנסות אינקה-קולה, המשקה הפופולרי ביותר בפרו (ובפער ניכר מכל מוצר או מותג אחר- על אף שהוא מוצר של חברת קוקה-קולה, המקומיים מחזיקים ממנו כמוצר עצמאי לחלוטין). חששות התחילו לצוף כשקיבלתי את זה:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה